אמא שלי נהגה להתבדח שבילדותי למדתי להיות חסר בית. המשפחה שלנו הייתה מהסוג הרציני ביותרפליטים- מהסוג שחי מתוך מעט מאוד תיקים. עשינו את דרכנו מאוטובוסים מימי המלחמה מטהראן לתחנת בור בטורקיה, ואז המשכנו למנזרות בהרי האלפים, לדירות הצפופות של קרובי משפחה בפריז, ולבתי פלופ-האוס במרכז העיר לוס אנג'לס. בסופו של דבר מצאנו בית, אבל נראה שהחיים האלה שניהלתי כבן שלוש הותירו רושם. רק לעתים רחוקות גרתי בחלל בודד יותר מכמה שנים וקראתי לחצי תריסר ערים בית. בניו יורק, במקום בו אני גר כיום, עברתי דירה 12 פעמים.
שנות השלושים שלי הציעו המון נסיעות בזכותהחיים שלי כסופר. נסעתי לאוסטרליה ולאינדונזיה לפסטיבלי ספרים, לישראל לפרויקט ספר אקטיביסטי, לאיטליה לסיור ספרים וללונדון להשקת ספרים. אהבה אישית לטיולי כביש לקחה אותי בכל רחבי ארה"ב, וראיתי את כל המדינות מלבד אחת (צפון דקוטה) לפני שמלאו לי 40. לא לדעת היכן מיטת הלילה הבא שלי הולכת להיות שמחה גדולה עבורי: לנסוע תמיד היה שם נרדף להרפתקה.
עד שלא היה. הייתי חולה במחלת ליים לפחות עשור, אבל התפרצות עובש בדירה הישנה שלי בהארלם נקנתה עקב תסמינים חדשים. התחלתי לחוות נדודי שינה עמידים לטיפול ונאבקתי לנשום. העור שלי, בינתיים, התחיל להתפרץ בפריחות מוזרות, וסבלתי מכאבי ראש שהרגישו כאילו המוח שלי מתנפח. פתאום הייתי אלרגי לעולם.
עד כדי כך, שנאלצתי ללבוש מסכות בתוך בתים של אנשים. התרגלתי לישון ליד מיכל חמצן - כן, היה לי מיכל חמצן - כשהמסכה שלו קשורה היטב על הפנים שלי. נאלצתי לעזוב את הדירה שלי ולמצוא בית חדש, מתוך מחשבה שהמפתח להתאוששות הוא למצוא את הסביבה המתאימה לגופי למנוחה. זרקתי כמעט את כל החפצים שלי מחשש שהם עלולים להיות מזוהמים צולבים (כך ייעצתי לבלוגים של "נמנעי עובש" שקראתי באותה תקופה) וריכזתי את רכוש חיי לגודל של יד.
בשלב זה, נסעתי להציל את חיי, בחיפוש אחר סביבה סטרילית חדשה, נטולת עובש, להתקשר הביתה. חוסר שורשים היה ייסורים, הן נפשית והן פיזית. לא יכולתי להתחיל בשום סוג של פרוטוקול ריפוי; הרופאים סירבו לטפל בי כשלא הייתה לי כתובת קבועה. רוב האנשים ששמעו את הסיפור שלי פשוט חשבו שאיבדתי את דעתי.
ההורים שלי התקשרו אלי לעתים קרובות, מבולבלים, ושאלו איפה אני, והחברים שלי כבר לא יכלו לעקוב אחרי. נסעתי מהדירה שלי בניו יורק לדירה של ההורים שלי בגלנדייל, קליפורניה, לדירה של חבר שלי בסן פרנסיסקולבונגלו של המורה הישנה שליסנטה פה, שם שהיתי חצי שנה. נהייתי חולה יותר. אחר כך יצאתי לסיור ספרים קטן שיכולתי להשלים רק חצי כי הייתי כל כך חולה, אז זה חזר להורי ואז למגורים בגבעות של Sausalito, בית חוף בוונציה, בית עירוני במחוז אורנג', ואז, לבסוף, חזרה לניו יורק - הפעם, לדירה הנוכחית שלי בקווינס, שמצאתי אחרי שהתרסקה בכמה מקומות ברחבי העיר. בסך הכל הייתי בלי בית אמיתי במשך יותר משנתיים.
בסופו של דבר השתפרתי. בניו יורק, מכל המקומות, שזעזע את כולם כולל אותי. אבל הבנתי למה: זו לא הייתה העיר, היא פשוט יש עיר. התחייבתי למקום ויחד עם זה באה יציבות - מקום לפרוק, חדרים לסדר, הקמת מיטה שבחרתי, קניית מצרכים שהייתה לי שליטה עליהם, ביסוס שגרה. בחצי השנה האחרונה השתפרתי יותר ממה שהשתפרתי בשנים האחרונות, כי נכנעתי לאשליית הקביעות: קן לתמיד.
כשקבעתי את הבית בניו יורק שוב, חבר שאל, "מה תעשה ברגע שתהיה שוב לגמרי בריא?" התשובה זעזעה את שנינו: נסיעות. זה מדהים עד כמה תנועה מתמדת היא חלק מהדם שלי. אולי אמי צדקה וחינוך הפעוט שלי בחיי פליטים היה התניה לחיים של חוסר שקט.
כשמלאו לי 42 בינואר האחרון והחלטתי איך לחגוג, חשבתי, למה לא לעזוב את הארץ? עברו עשרים שנה מאז שהלכתי אליופריז, ואז הייתי סטודנט ללימודים בחו"ל, שוטטתי עם לחם צרפתי ויין בתרמיל, ישנתי מינימום באכסניות מלוכלכות וקולניות בפיגאל. הפעם רציתי שדרוג קל: מלון ישן, לה לואיזיאן, המשיך לעלות. זה היה המקום שבו שהו ז'אן פול סארטר, סימון דה בובואר, סיי טוומבלי ומיילס דייויס. זה היה ישן אבל נקי הובטח לי, לא מפואר אבל גם לא מטונף.
הבנתי שרק לפני כמה חודשים, כשעדיין חבשתי מסיכות ללא הרף, צלילה פריזאית ישנה הייתה הסיוט הכי גרוע שלי. אבל הפעם הזמנתי אותו בשמחה והתפלאתי להרגיש שוב כמו אדם רגיל. טיולים היו פעם בריחה, בדרך שלימִתוֹךחַיִים. הפעם ציפיתי לשקוע בו.