חידון פופ: הבר שבתמונה כאן נמצא ב-(א) פורטלנד, (ב) וויליאמסבורג או (ג) איסטנבול?
אם ניחשתם את איסטנבול, מזל טוב! אתה זוכה בלגר ברוקלין, מוגש כאן ליד הבקבוק. זה הפאב Zeplin, בקדיקוי, שחבר טורקי המליץ לי עליו בשל רשימת הבירה הקטלנית שלו ובגלל שהרגשתי "ממש כמו מזרח וויליאמסבורג". הבירה נשמעה טוב, אבל החלק השני עשה לי חשק לרוץ לכיוון השני. תודה, חשבתי, אבל הגעתי לפה משם.
העולם נעשה קריר יותר, כן, אבל הוא גם יכול להרגיש די קטן, עם אותן מובלעות היפסטריות בודדות - ברוקלין, פורטלנד, סילבר לייק, וויקר פארק - מציבות סטנדרט עולמי לסגנון. בקרב מטיילים (וכותבי טיולים), המשיכה של מקום אחד מוגדר יותר ויותר במונחים אחר - כמו שכונה פאנקית בזאגרב שמזכירה את אוקלנד, או גלריה בהאנוי, שכפי שאומרת הקלישאה החדשה, "לא הייתה להיות לא במקום בברוקלין." (ברצינות, חפש בגוגל את הביטוי הזה במרכאות - תקבל יותר מ-50,000 צפיות.)
לפי הספירה שלי, לכדור הארץ יש כעת 3,487 "ברוקלינים חדשים", מה-SoFo של שטוקהולם ועד טאי פינג שאן בהונג קונג. עם זאת התקשורת ממשיכה למשוח יותר - במונטריאול (לפי הדיילי טלגרף), ברלין (ניו יורק טיימס), בייג'ינג (הפִּישוב), בולטימור (Yahoo Travel), דטרויט (מַזָל), לאס וגאס (האינדיפנדנט), ודוחא, קטאר (Vulture.com). אחרי עשור, הביטוי משוחק כמו המילההיפסטרעצמו. (יו, תקשורת: יש לי את ברוקלין החדשה שלך כאן.)
זה לא רק שהטרופ עצלן. זה כושל גם את המקומות שהוא מתאר וגם את המטיילים שמגיעים לשם, מצמצם את העולם להגדרה צרה ביותר של עניין. וזה מניח שאנחנו מחפשים רק דברים מוכרים כשאנחנו מטיילים: אותו נגרוני מיושן בחבית, אותם לוחות גיר במצוקה, אותו פס קול לאומי שיזכיר לנו את הבית.
תראה, אין שום דבר רע מבחינה אמפירית בוויליאמסבורג או וויקר פארק, עם קטנטנים קטנטנים או זקן ואן דייק. (למעשה, תגרדו את זה: ואן דייקס הם טיפשים לעזאזל.) הבעיה מגיעה כשהדברים האלה נמצאים בכל מקום, עד שאיסטנבול יכולה להיות פורטלנד באותה מידה יכולה להיות שורדיץ'. כאשר הקצב יוצא לגמרי בקצב, המקומות המוזרים כביכול מרגישים צפויים מדי - תופעה שחבר מכנה "ההתאמת ההבדל".
בינתיים, כאשר בני ברוקלין הבאים מקבלים את כל האהבה, המקומות הייחודיים באמת - כמו, למשל, וינטיאן, לאוס - זוכים להתעלמות שהם בלתי ניתנים להשוואה. בנוף העירוני ובאזרחותה, ויינטיאן לא דומה למכה היפסטרית. אין ברי קפה סחר הוגן המחנקים את הבירה הקרה שלך. האוכל הטוב ביותר מוגש במסעדות עם נורות פלורסנט, שולחנות פלסטיק ונייר טואלט ורוד למפיות. אם תבואו לכאן בחיפוש אחר וויליאמסבורג, תתאכזבו עמוקות. אבל אם אתם באים לחפש את בירת לאוס, כנראה שתאהבו אותה.
אני בטוח שווינטיאן תגיע בקרוב לתוכנית וברוקלין יעלה, כפי שעושות כעת כל הערים הגדולות. החודש בפריז, Le Bon Marché - מותג צרפתי מתריס כמו כל מותג, אפשר לחשוב - חושפת פופ-אפ בנושא ברוקלין על ה-Rive Gauche, בהשתתפות אומנים וכבישים מהרובע עצמו. (באמת, בון מרשה - האם זה 2007 שם? לא יכולת לבחור מעוז טרי יותר של מגניב? מרסיי לא הייתה זמינה?)
במקרה אני גר בברוקלין האמיתית, או מה שאני מכנה כיום אוסטין העתיקה. אני גר כאן כי אני אוהב את זה כאן. אבל אני נוסע כי אני אוהב את זה שם, ובגלל ששם - האוכל, המוזיקה, האופנה, האנשים - בדרך כלל שונה לגמרי מכאן.
או שלא. כשנכנסתי לשוק השכנות, בזאר של סוף שבוע אופנתי במרכז העיר יוהנסבורג, המחשבה הראשונה שלי הייתה, וואו, זה מדהים! המחשבה השנייה שלי הייתה, רגע, אני מכיר את המקום הזה. כל אופניים היו פיקס; לכל בחורה היה קעקוע בשורש כף היד. ולמרות שרוכלים מכרו ג'ינג'י בילטונג דרום אפריקאי - וכמעט מחצית מהקהל היה שחור או מעורב - זה הרגיש כמו בושוויק קורן לתוך מוסך ג'ו'בורג: עציצים מפח גלי, מכנסי צינור ומגפי צ'וקה, דוכני ג'ינג'ר קומבוצ'ה. ברגע שהתגברתי על החידוש של זיהוי כמעט כל מה שנראה באופק - בעיר שנמצאת במרחק של 8,000 קילומטרים מהבית - הדהים אותי שטסתי עד הסוף רק כדי להגיע למקום שבו התחלתי.