יש טעםבכל טיול ב-Hot List - נגיד, בשעה התשיעית של טיסת האוטובוס שלך בת 16 שעות להונג קונג, כשהילד הסיני הבשרני שלידך מתחיל להזיל ריר על הסוודר שלך - כשהמחשבות שלך מופנות אל המטאפיזי. בטח, אתה חושב, לחברים שלי יש זכות לשנוא אותי: מי יכול לבלות שלושה שבועות באסיה בביקור בכמה מהמלונות החדשים שנשמעו הכי מעניינים והכי אלגנטיים בעולם? אַף אֶחָד לֹא. כל מטייל היה הורג כדי לעשות את זה. ואתה צודק.
אבל מצד שני, סקירת Hot List, שנעשתה בצורה נכונה, היא משימה מפרכת. זו השנה השלישית שאני ממשיך במה שאני חושב עליו כעל מלחמת הבזק של הרשימה החמה. מכיוון שהגיליון עולה לדפוס במרץ, ומכיוון שהמלונות האסיאתים שהיו אמורים להיפתח בסתיו הקודם אף פעם לא נפתחו בזמן, בדרך כלל נשלח סופר (אני) מיד אחרי חג המולד לבקר את הנפטרים. השנה התארחתי ב-15 מלונות ב-17 ימים, בטיול שלקח אותי מניו יורק להונג קונג, לואנג פרבנג, בנגקוק, פוקט, בנגקוק, קו סמוי, הונג קונג, ואז חזרה לניו יורק. טיולים כאלה פירושם החלפת מלונות (ולפעמים מדינות) כל לילה, ולכן הזמן האמיתי שיש לכם בנכס אינו מבלה במיטה אלא במעורבות פעילה עם המלון עצמו. במשך 16 השעות בערך שאתה במקום, אתה בודק את חדר הכושר (האם הציוד מעודכן?), שואל שאלות של הקונסיירז'ים (עד כמה הם בעלי תושייה?), ולומד את שירות החדרים תפריט ($30 לסלמון, בלאוס?). אם יש לך קצת זמן נוסף, אתה מבלה אותו בביקור אצל מתחרים באזור כדי לבצע השוואות — האם המלון בו אתה מתארח עושה את עבודתו טוב יותר או גרוע יותר מהמקומות שכבר קיימים? מה זה מוסיף לנוף? וכמובן, כל סוקרי ה-Hot List תמיד נוסעים בסתר, מה שאומר שאנחנו רואים את המלון כמו שאתם רואים - לטוב ולרע.
התמורה על כל זה, לעומת זאת, היא ההנאה הבלתי פוחתת של שהייה במלון מיוחד באמת. כל מבקר ב-Hot List נכנס לדלתות של נכס בתקווה לאהוב אותו, אבל החוויה נדירה מספיק שכשהיא מתרחשת, היא לא מפסיקה לרגש. אתם מתרגשים בשביל עצמכם, מתרגשים לחלוק את זה עם העורך שלכם, מתרגשים לשתף את הקוראים, ומתרגשים בשביל האנשים שעובדים שם, מהבלולים ועד השפים.
לעומת זאת, יש את החוויה - הרבה יותר תכופה - להישאר בטוב מספיק, המשעמם, הבינוני ו(מדי פעם והכי גרוע) המפחיד. בסוף הטיול האחרון שלי, מצאתי את עצמי בחצות ברחוב בחלק מצומצם של הונג קונג הצוננת לפתע, בשמלת קיץ וכפכפים בלבד (התיק שלי אבד איפשהו בין קו סמוי לשם - מאוחר יותר הפך למעלה, באופן מסתורי, בטיסה נכנסת מטוקיו). נהג האוטובוס הצביע לי בעזרה לעבר פתח צר וטחוב שדומה לבית בושת. אבל זה לא היה בית בושת. זה היה המלון שלי. נכנסתי בעגמומיות לחדר שלי, שנשקף ממנו נוף של מעבר. קולות דפיקות חזקים, ואחריהם מישהו צורח בשוודית, מילאו את המסדרון. הרדיאטור צפצף ולחש. ישבתי על מיטתי - ללא מזוודות וקר - תהיתי למה העורכת שלי כל כך שונאת אותי, למה היא שלחה אותי לכאן, האם היא מנסה ללמד אותי לקח. האם הגשתי באיחור? האם היא ניסתה להרוג אותי כדי שהיא תוכל לגנוב בחזרה את המנורה במשרד שלי שגנבתי ממנה כשהייתה בחופשת לידה? הכל נראה אפשרי. הייתי 16 לילות במלחמת הבזק שלי ברשימה החמה ומוכנה ללכת הביתה.|
ואז, למחרת, הדברים היו בהירים יותר - כפי שהם תמיד בטיולים האלה. יצאתי מבית הבושת ונכנסתי למלון הרבה יותר נחמד. התיק שלי הוחזר. פגשתי חבר לדים סאם בחצי האי, עליתי על הטיסה וטסתי הביתה. כשאנשים אמרו, "איפה היית?" אמרתי להם. וכשהם אמרו, "יש לך כל כך מזל," עניתי, "אני."
אז מזל טוב, כיתת הרשימה החמה של 2012. אני ועשרות מחברי הסוקרים חיטטנו ודחפנו אותך באופן פיגורטיבי, ולכולכם מגיע להיות ברשימה הזו. לעולם לא תדע את מי מכם הוספתי - ולעולם לא אגיד - אז פשוט תצטרך לקבל את התודה האנונימית שלי. אתה זה שעושה את העבודה הזו שווה את זה, 16 שעות במאמן והכל.