איך זה פגע בך כשהגעת?
אני חושבת שחלמתי להישאר במלון כזה כשהייתי ילדה קטנה - אם כי, למען האמת, אני לא יודעת אם הייתי כל כך מלאת דמיון. המקום הזה הוא באמת ארמון; תחשוב באיזשהו מקום שמלך רוסי (לפני המהפכה, כמובן) היה נופש באביב או בקיץ. מהחזית, קצת קשה להבחין עד כמה המקום הזה הוא עצום; אתה נכנס לכביש פרטי וסלול, עם כניסה צנועה למדי ולובי יפהפה, אם כי קטן במקצת. רק כשמגיעים לחלק האחורי של המלון מבינים את גודלו המוחלט: ממוקם על גבעה המשקיפה על מימי התרשיש (כן, למעשה התרשיש) של אגם ז'נבה, תבחינו בגנים המטופחים ללא רבב, רצועות דקות של בריכות חיצוניות, צמרות האוהלים המפותלות שמתחתן אנשים אוכלים את ארוחת הצהריים שלהם בחוץ; פנו אחורה בכיוון השני, לכיוון המלון, ותראו את הכיפה המפוארת - לה רוטונדה, כיום המאפיין המחבר בין שני חצאי הבניין - בבסיסם של ארבע מפלסים. הבניין כולו נראה כמו בולווארד האוסמן; אז, בעצם, התרשמתי.
איך הקהל?
זהו מלון לאליטות אירופאיות - אה, ומטיילים עשירים במזרח אירופה. השניים, אף שהם מנוגדים בתכלית במצגת ובגישה, מרכיבים שלם מושלם; הראשון תמיד מתאים לקטעים גמישים של לורו פיאנה, פיות צפופים, עיניים שומרות עיניים משוטטות על הנכס ואורחים אחרים, כשהאחרון רועש, נוצץ ובלתי נבוך לגבי תיעוד כל החוויה המהממת באינסטגרם. זה היה מאוד כיף לצפות.
איך היה הצ'ק אין?אני לא זוכר שהרמתי אצבע כל משך השהות שלי: הועלו תיקים, הוצעו בקבוקי מים, ניתנו מפות וקיבלתי סיור מלא (אם כי לא ממושך) בחדר שלי. וזו הפתעה קטנה; לא רק שבשוויץ נמצא אחד מבתי הספר המובילים לאירוח בעולם, אלא שהיא גם, ובכן, שוויץ - אז הכל תקין, כולם מנומסים, ויש מערכת לכל דבר. נשארתי במחצית החדשה יותר של הבניין, "אגף הארמון", שחדריו עוצבו מחדש על ידי לא אחר מאשר פייר-איב רוכון בין השנים 2012 ל-2014; ולשמחתי, קל למצוא את כל הכנפיים הטכנולוגיות, אם כי עדינות מאוד במראה (חשבו, כפתורים כמעט לכל אור, צל חלון ווילון, יחד עם שקעי USB, הממוקמים על שתי שידות הלילה). אחד מפינוקי המלון האהובים עליי הוא היכולת לפתוח את הצללות מהמיטה שלי בבוקר, ולהסתגל לאט לאט ליום; אז הייתי אסיר תודה על זה במיוחד.
הדברים הטובים: ספר לנו על החדר שלך.
אה, נכון, תן לי לספר לך יותר על החדר שלי - אני מתגעגע אליו כל כך. הלינה שלי, סוויטת ג'וניור פינתית בקומה השלישית, היא, עד היום, היפה, הנוח והמחושב ביותר שהיה לי העונג להתארח בו. בסגנון פייר-איב רוכון אמיתי, זה היה מפואר, נוח ויפה, אבל ביישן מפאר או עודף גס. המיטה שלי פנתה לאגם, שהיה מטורף להתעורר אליו בבוקר; מאחורי המיטה היה טפט פרחוני עדין, כמעט בצבע חלודה, שהתאם הן לכריות הנוי והן לכיסוי המיטה. הכל עבד ביחד - היריעות על הקירות, האמינים, הפמוטים הפשוטים. גם לי הייתה ספה למרגלות המיטה שלי, מול הטלוויזיה. אבל ללא ספק, התכונה הטובה ביותר הייתהדוּמרפסות קטנות היו לי המשקיפות על האגם, שם ישבתי לקחת את הקפה שלי בבוקר. בכנות הרגשתי שמתתי והלכתי לגן עדן (או, לפחות כמו מארי אנטואנט). גם חדר האמבטיה היה די אקסטרווגנטי: רצפות מחוממות, טלוויזיית מראה הולוגרמה, אמבט זרמים עצום, פלוס חלוק רחצה נחשק מאוד.
מה דעתך על הדברים הקטנים, כמו מיני בר או מוצרי מקלחת. משהו מזה מוצא את דרכו למזוודה שלך?
אהבתי את ארוחת הבוקר כאן: כל סוג של מאפה או לחם שאתה יכול לדמיין, היה להם. ביצים הוצעו בכל צורה, ונראה היה שכל פרי, ביתי או אקזוטי, עיטר את שולחן המזנון. אבל, מעל לכל, הדבר שהכי אהבתי במלון הזה הוא לא דבר יחיד - זו תחושת הנוחות האמיתית שהרגשתי רק להיות כאן. הרבה זמן לא הרגשתי כל כך רגוע.
שירות חדרים ואוכל: שווה?
ובכן, כמובן, יש אתאן-סופי פיקמסעדה, בעלים גאה של שני כוכבי מישלן נוצצים; צפו לצלחות אירופאיות מעודנות, ולעגלת גבינה מטורפת (ברצינות, זו הייתה עגלת הגבינה הגדולה והמגוונת ביותר שראיתי אי פעם); יש גם נקודה יפנית באתר. אבל הפייבוריט האישי שלי, למרות שלא הספקתי לטעום את הביסטרו הצרפתי, היה L'Accademia, המסעדה האיטלקית במקום; הסטייק שהזמנתי כמעט הביא אותי לדמעות.
צוות: אם אתה יכול להעניק לאחד גביע, מי מקבל אותו ולמה?
באמת, כל איש צוות במלון הזה עשה מעל ומעבר, מדלפק הקבלה, לקונסיירז', לצוותים, לברמנים ולשרתים: כולם יכלו לענות על שאלות על הכל, ובשנייה שנראית אפילו קצת מבולבל או אבוד, לאט לאט פנו אליך והציעו לך עזרה. אה, וכולם היו ממש ממש נחמדים, ונראה היה שאכפת להם שאתה נהנה מהשהייה שלך ומתרשם מהמלון.
משהו בולט בשירותים ותכונות אחרות? בין אם זה טיפול בילדים, חדרי כושר, מכוני ספא, אפילו חניה - כל מה שדבק בכם.
מתחם הבריכה והספא היה נהדר; את הראשון ניתן לקחת מבריכה מקורה לחלוטין, לבריכה מקורה-חיצונית שהיא מקסימה כשבחוץ נעים.
שורה תחתונה: שווה, ולמה?
בהחלט, וחד משמעי.